Session Goals
-
The kallah teacher will understand the different halachot of harchakot and learn best practices of how to convey these approaches to the kallah.
-
The kallah teacher will learn how to teach basic שלום בית tips essential for navigating time apart including specific tools for communication when touch is absent. To that end, the kallah teachers will consider the need for couples to prioritize emotional intimacy during niddah times specifically and cultivating emotional engagement at all points more generally.
-
The kallah teacher will learn how to teach a kallah whose level of observance differs from that of her chattan.
-
The kallah teacher will consider different approaches toward harchakot including what they may offer a woman (and a man) in their relationship as they take this pause from physicality.
Specific Lesson Terms:
איסור יחוד |
הרחקות |
mode of conduct |
|
Who?
ויקרא יח:יט
וְאֶל-אִשָּׁה, בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ–לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו’ ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (יג א) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא’ איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה וכו’ ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן…והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ”ז סה”ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר’ בון היא בל תקרב היא בל תגלה
Why?
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו’ ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א
(שיר השירים ז) סוגה בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות
ומשעת ראייתה עד שתטבול יש לה להתרחק קצת מבעלה בדברים שאפשר כי התורה אסרה ייחוד (על) של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות. אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו (סנהדרין ד’ לז ב) סוגה בשושנים ובשביל שמתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג שיזכור את נדותיה
When?
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד א-ב
כיוצא בו לא יאכל הזב: תניא ר”ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו וכי מרגילו אצלו מאי הוי אלא אימא שמא יאכילנו דברים טמאין אטו זב פרוש לאו דברים טמאין אכיל אמר אביי גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו אמר רב יוסף ת”ש העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב”ש ב”ה אומר לא עולה ולא נאכל שאני התם דליכא דיעות ה”נ מסתברא דהיכא דאיכא דיעות שאני דקתני סיפא רשב”ג אומר שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ואין חוששין ולאו אתמר עלה אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסורים וה”נ מכירין זה את זה נינהו הכי השתא התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי איכא דאמרי ת”ש רשב”ג אומר שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואתמר עלה אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור והני נמי מכירין זה את זה נינהו התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי ת”ש לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה ה”נ דיעות איכא שינוי ליכא ת”ש (יחזקאל יח) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ש”מ ופליגא דר’ פדת דאמר ר’ פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד שנאמר (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפי’ שום קורבה אסור משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה +דברים ל+ כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. – בימי לבוניך מהו אצלך? – אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר,ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה +ויקרא יא /יח/+ ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב
What?
רמב"ן
דרבנן
רמב"ם
דאורייתא
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ד עמוד ב
אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו
ד“ה מחלפאת דביתהו בידא דשמאלא – במחזור ויטרי פי‘ הרב ר‘ שמעיה שהיה נזהר רש“י אפי‘ שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ“ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו‘
חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה, תמיד היא בנדתה עד שתטבול) (ב”י בשם הפוסקים). ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) (טור וב”י בשם רשב”א מאבות דר”ן) שמא ירגיל לעבירה; אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (ל’ עצמו).
לא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה. (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). (ב”י ס”ס קנ”ט והגהות ש”ד בשם המהר”ם).
לא יאכל עמה על השלחן אא”כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד במפה שלו.
הגה: וי”א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה, וא”צ היכר אחר, (הגהות אשירי בשם ר”י והגהות אלפסי), וכן נוהגין. י”א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה, (מצא בקונטרס דהלכות נדה), כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר.
לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא.
הגה: אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ”ג), או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהמי”י בשם רא”ם ורוקח סימן שי”ח ומרדכי ואגודה פ”ק דשבת); ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה, אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (שם); והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (ג”ז שם). ואם שתתה מכוס והלכה לה, י”א שמותר לו לשתות המותר, דמאחר שכבר הלכה אין כאן חבה. (בקונטרס הנ”ל).
לא ישב במטה המיוחדת לה, אפילו שלא בפניה.
הגה: ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדדת ואינה מחוברת לכותל, כשאשתו נדה יושבת עליו (מרדכי פרק קמא דשבת בשם צפנת פענח בשם רש”י). ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהן (אגודה פרק התינוקת ותרומת הדשן סימן רנ”א). וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת, אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה, אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו, מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן, ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כל זה בתרומת הדשן סימן רנ”א):
לא יישן עמה במטה, אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה.
הגה: ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו, ואפילו אם שוכבים בשתי מטות והמטות נוגעות זו בזו, אסור (מרדכי פרק קמא דשבת בשם הר”מ):
לא יסתכל אפילו בעקבה, ולא במקומות המכוסים שבה. (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אף על פי שנהנה בראייתה) (בית יוסף בשם הרמב”ם):
ראויה לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:
בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה, אלא כדי שלא תתגנה על בעלה:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה, עושה לו, חוץ ממזיגת הכוס, שאסורה למזוג הכוס (בפניו) (בית יוסף וכן משמע ממרדכי פרק קמא דשבועות וכן משמע מדברי הפוסקים) ולהניחו לפניו על השלחן אלא אם כן תעשה שום היכר, כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת, אפילו ביד ימינה:
.
אסורה להציע מטתו בפניו, ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה, אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינה דרך חבה, שרי. ושלא בפניו, הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:
אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אפילו אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים:
כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה, ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור, לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר, אם הוא מיוחד לה, אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו, לית לן בה:
כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה, שהם כל ימי ספירתה, ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם.
הגה: ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמו בקערה (הגה במרדכי בשם ראבי”ה), וכן נוהגין להקל בזה, ויש להחמיר:
אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו:
אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה.
(ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (הגהות שערי דורא והגהות מרדכי פרק קמא דשבת בשם הר”מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך):
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עה
ובדבר קול באשתו נדה אם מותר לשמוע כשמזמרת, הנה הפ“ת סימן קצ“ה סק“י נשאר בצ“ע ולכן ראוי להחמיר, ובדבר שער אשה נדה לבעלה, הנה ודאי עדיף ממקומות המכוסים שבה, דהנשים שאין מחמירות לעשות כקמחית אלא כפי חיובה כשליכא שם אינשי אחריני אינה מכסית שעורותיה, שהבעל רגיל בהו תמיד הוא טעם גדול שאין לאסור עליו
Ideas for organizing all of this information?
Challenges in teaching & observing harchakot
Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy by Haym Soloveitchik Published in Tradition, Vol. 28, No. 4 (Summer 1994)
This reconstruction of practice is further complicated by the ingrained limitations of language. Words are good for description, even better for analysis, but pathetically inadequate for teaching how to do something. (Try learning, for example, how to tie shoe laces from written instructions.) One learns best by being shown, that is to say, mimetically. When conduct is learned from texts, conflicting views about its performance proliferate, and the simplest gesture becomes acutely complicated.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עז
בענין הרחקות שהצריכו באשתו נדה אם ישנם במקום שנמצאים עמם גם אנשים אחרים…ומטעם שהוא כבזיון לה ויש בזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כ”כ דידוע לכל שהנשים הן נדות י”ב יום בכל חדש כשאינן זקנות ולא מעוברות וצריכין להתרחק מבעליהן באיזה דברים, ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות ומזה היו עודעות השכנות שהיא נדה אלמא שלא היו מתביישות בזה
Notes and Halackhic Rulings of Rabbi Yaakov Neuburger
In Rabbi Sobolofsky’s The Laws and Concepts of Niddah
אמנם מה יעשה מי שאשתו כן מתביישת אם חברות שלה ידעו מצבה, ולכאורה מרגישה כן מרוב צניעותה, ועוד עי‘ בסוף מס‘ ברכות (סב) מעשה דרב ספרא ודרב רבא שהנהיגו בצניעות ובקפידת בזיונם אפי‘ בדברים ידועים וטבעיים ואמנם יש לחלק אבל למעשה אין להקל בדיני דרבנן מטעם זה, אבל אולי אפשר להקל בהעברת דבר מידו לידה בפני אחרים לאשה צעירה למתביישת אם יתפרסם שהיא בנדתה. הרי מכל אסורי הרחקות, הרי העברה מיד ליד ה“ה הכי עלול לפרסם שהיא אסורה, ובאיסור זה יש להעלות על שולחן מלכים אם יש מקום להקל מאחר שיש פוסקים שהקלו בזה בשעת הדחק, עי‘ בספר טהרת הבית להגר“ע יוסף שליט“א (ח“ב סי‘ יב אות ג), ומה שהקיל שם בהעלת עגלה לקומה גבוה או לאוטובוס, הלא אם אשה מרוב צניעותה מרגשת שהיא מתביש הלא צורכה יותר גדולה מלהטריח אחר לעזור להעלות העגלה. ועוד יש לנמק ממה שראיתי שהרי איסור העברה מידי ליד מביהמ“ד של רש“י ונפסקה בשו“ע ממה שכן נהגו וחיובה מטעם שכן נוהגים ע“פ השו“ע. ולכאורה אצל מנהגים י“ל שלא קבלו בנ“י במקום הדחק והצער. וכן שמעתי בשם א‘ מגדולי ר“י.
What kinds of emotional intimacy
can we
encourage?
“As lovers, we poise together delicately on a tightrope. When the winds of doubt and fear begin blowing, if we panic and clutch at each other or abruptly turn away and head for cover, the rope sways more and more and our balance becomes even more precarious. To stay on the rope, we must shift with each other’s moves, respond to each other’s emotions. As we connect, we balance each other. We are in emotional equilibrium”.
-Sue Johnson in Hold Me Tight
“The determining factor in whether wives feel satisfied with sex, romance, and passion in their marriage is, by 70 percent, the quality of the couple’s friendship. For men, the determining factor is, by 70 percent, the quality of the couple’s friendship.
So men and women come from the same planet after all.”
– John M. Gottman in The Seven Principles for Making Marriage Work