סעיף א

אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה. הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס, עונתן בכל יום. הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם, פעם אחת בשבוע. ואם עושים מלאכה בעירם, פעמיים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לשלושים יום. הספנים אחת לששה חדשים. ועונת ת”ח מליל שבת לליל שבת. וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך, אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה.

ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. וכן אם מכוין לתיקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא הגה: גם בזה יש קיבול שכר אך (טור)יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז”ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:

סעיף ב

לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו:

סעיף ג

“וברותי מכם המורדים והפושעים בי” (יחזקאל כ, לח) אלו בני תשעה מדות: בני אנוסה בני שנואה בני נדוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה:

סעיף ד

אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על “והצנע לכת” ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב “ובעבור תהיה יראתו על פניכם” זו הבושה “לבלתי תחטאו” ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על ‘בל תשקצו את נפשותיכם’:

סעיף ה

הוא למטה והיא למעלה — זו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד — זו דרך עקש:

סעיף ו

אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפילו ע”י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר בית שיש ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה (ולענין לעשותה בשבת עיין לקמן ריש סימן שט”ו) ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנה ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם (ועיין לעיל סימן מ‘ סעיף ב’) אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית ע”ג ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:

סעיף ז

לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:

סעיף ח

וישמש באימה וביראה כמ”ש על ר”א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פי’ באימה וביראה כאילו כפאו שד וי”מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר באונס וי”מ מגלה טפח שבאשה כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד כדי למעט הנאתו וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם:

סעיף ט

לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני התשמיש לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו “מגיד לאדם מה שיחו” (עמוס ד, יג) אפי’ שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין:

סעיף י

אם היה לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצותה:

סעיף יא

אסור לשמש לאור הנר אע”פ שמאפיל בטליתו:

הגה: אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ”ד מהל’ י”ט) אע”פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי (כן נראה לי מדברי רש”י בפ”ב דמסכת ביצה) גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע”ל ריש סי’ שט”ו:

וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל:

הגה: ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי (טור):

סעיף יב

אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים (פירוש: מי שאין לו בנים):

הג”ה: ועיין להלן סי’ תקע”ד ס”ד והוא הדין בשאר צרות שהם כרעבון (ירושלמי דתענית):

סעיף יג

אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית:

סעיף יד

שכבת הזרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נושרות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר:

סעיף טו

לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם.

(והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון וכאן איירי במהלך) (מהרש”ל):

סעיף טז

המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה (פירוש: שישן לרגליו) אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה:

סעיף יז

מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום: