Session 07: הלכות צניעות and Midway Reflections

Session Goals

  • The kallah teacher will learn הלכות צניעות and how & where to instruct the kallah.

  • The kallah teachers will have an opportunity to review the course content covered thusfar & to share midway reflections.

Specific Lesson Terms:

מעשה ער ואונן

הפיכת שולחן

 

אקראי

מידת חסידות

ביאה שלא כדרכה

נשיקת איברים

מצות עונה: הלכות צעינות

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א

אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד’ דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב) בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות! לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא. א”ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת. ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא. +במדבר טו+ ולא תתורו אחרי לבבכם – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו ב’ נשיו. +יחזקאל כ+ וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ”ת משגע”ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה, איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר: +דברים א+ הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב: ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב: +בראשית מט+ יששכר חמור גרם, וכתיב: +דברי הימים א’ יב+ מבני יששכר יודעי בינה לעתים! ההיא דמרציא ארצויי.

מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור – משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ”ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ”ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי”ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי.

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו ג עושה, בועל בכל עת

שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.

ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אמרו חכמים ז”ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה ט] בשעת תשמיש י] ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) יא] אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו, יב] או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה: יג] ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, יד] בועל בכל עת שירצה א טו] ומנשק בכל אבר שירצה, טז] ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים יז] ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה ב (ב) אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ג ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר”י). ואף על פי שמותר בכל אלה, יח] כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא,אלא כל הממעט בתשמיש ה”ז משובח, יט] ובלבד שלא יבטל עונה כ] אלא מדעת אשתו. כא] ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו, כב] אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייבבעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, כג] ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. כד] ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ד ולא ישמש (ג) <א> בפני שום מין אדם, כה] אפילו קטן, כו] אא”כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.

כתב הרמב”ם שאין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד”ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אברא שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא ש”ז לבטלה ור”י פירש דאפילו בהוצאת ש”ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא

רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאווה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך עוד מדברי הרמב”ם ז”ל מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה”ז משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו ע”כ ואיזהו העונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלשים יום והספנים אחת לששה חדשים ועונת ת”ח מליל שבת לליל שבת וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך…בית שיש בו ס”ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל”ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי…ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו והן מה שפירש בנדרים א”ר יוחנן בן דהבאי ד’ דברים שחו לי מלאכי השרת חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אף על פי שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר מ”מ נוהג בה מנהג הפקר …ומה שאמר ר’ יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב

ומ”ש דהא דאמר רבי יוחנן אין הלכה כר’ יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים. אין נראה כן מדברי הרמב”ם (פכ”א מאסו”ב ה”ט) שכתב רבינו בתחלת סימן זה שכתב מנשק כל אבר שירצה:

סעיף א

אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה. הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס, עונתן בכל יום. הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם, פעם אחת בשבוע. ואם עושים מלאכה בעירם, פעמיים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לשלושים יום. הספנים אחת לששה חדשים. ועונת ת”ח מליל שבת לליל שבת. וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך, אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה.

ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. וכן אם מכוין לתיקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא הגה: גם בזה יש קיבול שכר אך (טור)יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז”ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:

סעיף ב

לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו:

סעיף ג

“וברותי מכם המורדים והפושעים בי” (יחזקאל כ, לח) אלו בני תשעה מדות: בני אנוסה בני שנואה בני נדוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה:

סעיף ד

אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על “והצנע לכת” ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב “ובעבור תהיה יראתו על פניכם” זו הבושה “לבלתי תחטאו” ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על ‘בל תשקצו את נפשותיכם’:

סעיף ה

הוא למטה והיא למעלה — זו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד — זו דרך עקש:

סעיף ו

אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפילו ע”י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר בית שיש ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה (ולענין לעשותה בשבת עיין לקמן ריש סימן שט”ו) ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנה ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם (ועיין לעיל סימן מ‘ סעיף ב’) אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית ע”ג ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:

סעיף ז

לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:

סעיף ח

וישמש באימה וביראה כמ”ש על ר”א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פי’ באימה וביראה כאילו כפאו שד וי”מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר באונס וי”מ מגלה טפח שבאשה כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד כדי למעט הנאתו וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם:

סעיף ט

לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני התשמיש לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו “מגיד לאדם מה שיחו” (עמוס ד, יג) אפי’ שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין:

סעיף י

אם היה לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצותה:

סעיף יא

אסור לשמש לאור הנר אע”פ שמאפיל בטליתו:

הגה: אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ”ד מהל’ י”ט) אע”פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי (כן נראה לי מדברי רש”י בפ”ב דמסכת ביצה) גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע”ל ריש סי’ שט”ו:

וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל:

הגה: ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי (טור):

סעיף יב

אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים (פירוש: מי שאין לו בנים):

הג”ה: ועיין להלן סי’ תקע”ד ס”ד והוא הדין בשאר צרות שהם כרעבון (ירושלמי דתענית):

סעיף יג

אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית:

סעיף יד

שכבת הזרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נושרות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר:

סעיף טו

לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם.

(והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון וכאן איירי במהלך) (מהרש”ל):

סעיף טז

המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה (פירוש: שישן לרגליו) אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה:

סעיף יז

מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום:

הרב יעקב ישראל קנייבסקי

בסדר החיבור דמצוות עונה מובא בסידור יעב”ץ ז”ל בדיני ליל ש”ק וע”ש והוא מדינא ממש כי ע”פ ד”ת אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפוייסת ומחוייב לפייסה בפיוס דחבוק ונשוק עד שתתרצה להחבור דאל”כ הרי היא כנתינה לפני הארי דדורס ואוכל כמבואר בפסחים דף מ”ט (ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו אפי’ אם מתכווין לשם מדת חסידות ופרישות דעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבוי’) וכשהוא בועל שלא ברצונה הוי הבנים בגדר הפושעים והמורדים כדין בני אנוסה. ומי שחוטף ובועל מיד בלא קירוב ופורש תומ”י ומתרחק ממנה הנה הבעל חושב שהוסיף מלאכים בזה ובאמת לאמתו לא נגרע מתאוותו כלום ויצרו שלו מתפייס בהחלט בהנאה שלמה אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו ואדרבה היא כואבת ומבוישת ובמסתרים תבכה ודמעתה אינה חוזרת ריקם ושערי דמעות לא ננעלו ואמרו חז”ל בס”פ הזהב שיהא נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצוי’ עיי”ש ובודאי מעורר דינים עלין ולא יזכה לסייעתא דשמיא לא ברוחניות ולא בגשמיות ומה שנדמה לו שעולה למעלה למעלה הוא דמיון שוא ושקר כי מעוונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים ומה שמבואר בשו”ע סעיף ח’ כל זה הוא רק בתר שהאשה מפויסת ומרוצה לכזאת דאל”כ הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה כמבואר שם בש”ע דברי הסידור יעב”ץ המה להלכה לאמיתה של תורה ובעיקר מש”כ בשו”ע ס”ח הנה בספר ארחות חיים בשם ספה”ק נזירות שמשון כתב שעפ”י הזהר הק’ וכתבי האר”י ז”ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצוה) אבל הפי’ השני והשלישי (שיהי’ בבגדים ושיהי’ במהירות) אדרבא יש בזה אסור עפ”י הקבלה ע”ש ועכ”פ גם לדעת השו”ע אינו אלא כשהוא בהסכמתה המלאה של האשה כנ”ל.

How & when do we include
הלכות צניעות
in our classes?

QuizzesStatus
1

Quiz 7