Session 7: Anticipating the Arrival of Menstruation & הלכות צניעות

Session Goals

  • The kallah teacher will learn הלכות צניעות and how & where to instruct the kallah.

  • The kallah teacher will learn how to teach וסתות.

  • The kallah teacher will learn how to teach the impact of hormonal contraception on וסתות.

Specific Lesson Terms:

מעשה ער ואונן

הפיכת שולחן

זקנה

מעוברת

מניקה

אקראי

מידת חסידות

וסת ההפלגה

עונה בינונית

וסת המעשה

וסת הגוף

וסת לאכילת דברים חמים

ביאה שלא כדרכה

נשיקת איברים

וסת קבוע

וסת שאינו קבוע

עונה

עונת אור זרוע

וסת החודש

מצות עונה: הלכות צעינות

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א

אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד’ דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב) בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות! לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא. א”ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת. ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא. +במדבר טו+ ולא תתורו אחרי לבבכם – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו ב’ נשיו. +יחזקאל כ+ וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ”ת משגע”ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה, איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר: +דברים א+ הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב: ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב: +בראשית מט+ יששכר חמור גרם, וכתיב: +דברי הימים א’ יב+ מבני יששכר יודעי בינה לעתים! ההיא דמרציא ארצויי.

מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור – משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ”ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ”ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי”ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי.

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו ג עושה, בועל בכל עת

שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.

ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אמרו חכמים ז”ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה ט] בשעת תשמיש י] ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) יא] אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו, יב] או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה: יג] ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, יד] בועל בכל עת שירצה א טו] ומנשק בכל אבר שירצה, טז] ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים יז] ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה ב (ב) אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ג ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר”י). ואף על פי שמותר בכל אלה, יח] כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא,אלא כל הממעט בתשמיש ה”ז משובח, יט] ובלבד שלא יבטל עונה כ] אלא מדעת אשתו. כא] ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו, כב] אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייבבעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, כג] ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. כד] ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ד ולא ישמש (ג) <א> בפני שום מין אדם, כה] אפילו קטן, כו] אא”כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.

כתב הרמב”ם שאין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד”ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אברא שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא ש”ז לבטלה ור”י פירש דאפילו בהוצאת ש”ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא

רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאווה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך עוד מדברי הרמב”ם ז”ל מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה”ז משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו ע”כ ואיזהו העונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלשים יום והספנים אחת לששה חדשים ועונת ת”ח מליל שבת לליל שבת וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך…בית שיש בו ס”ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל”ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי…ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו והן מה שפירש בנדרים א”ר יוחנן בן דהבאי ד’ דברים שחו לי מלאכי השרת חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אף על פי שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר מ”מ נוהג בה מנהג הפקר …ומה שאמר ר’ יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב

ומ”ש דהא דאמר רבי יוחנן אין הלכה כר’ יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים. אין נראה כן מדברי הרמב”ם (פכ”א מאסו”ב ה”ט) שכתב רבינו בתחלת סימן זה שכתב מנשק כל אבר שירצה:

אסור לשמש לאור הנר אע”פ שמאפיל בטליתו:

הגה: אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ”ד מהל’ י”ט) אע”פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי (כן נראה לי מדברי רש”י בפ”ב דמסכת ביצה) גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע”ל ריש סי’ שט”ו:

וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל

הגה: ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי (טור     )

הרב יעקב ישראל קנייבסקי

בסדר החיבור דמצוות עונה מובא בסידור יעב”ץ ז”ל בדיני ליל ש”ק וע”ש והוא מדינא ממש כי ע”פ ד”ת אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפוייסת ומחוייב לפייסה בפיוס דחבוק ונשוק עד שתתרצה להחבור דאל”כ הרי היא כנתינה לפני הארי דדורס ואוכל כמבואר בפסחים דף מ”ט (ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו אפי’ אם מתכווין לשם מדת חסידות ופרישות דעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבוי’) וכשהוא בועל שלא ברצונה הוי הבנים בגדר הפושעים והמורדים כדין בני אנוסה. ומי שחוטף ובועל מיד בלא קירוב ופורש תומ”י ומתרחק ממנה הנה הבעל חושב שהוסיף מלאכים בזה ובאמת לאמתו לא נגרע מתאוותו כלום ויצרו שלו מתפייס בהחלט בהנאה שלמה אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו ואדרבה היא כואבת ומבוישת ובמסתרים תבכה ודמעתה אינה חוזרת ריקם ושערי דמעות לא ננעלו ואמרו חז”ל בס”פ הזהב שיהא נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצוי’ עיי”ש ובודאי מעורר דינים עלין ולא יזכה לסייעתא דשמיא לא ברוחניות ולא בגשמיות ומה שנדמה לו שעולה למעלה למעלה הוא דמיון שוא ושקר כי מעוונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים ומה שמבואר בשו”ע סעיף ח’ כל זה הוא רק בתר שהאשה מפויסת ומרוצה לכזאת דאל”כ הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה כמבואר שם בש”ע דברי הסידור יעב”ץ המה להלכה לאמיתה של תורה ובעיקר מש”כ בשו”ע ס”ח הנה בספר ארחות חיים בשם ספה”ק נזירות שמשון כתב שעפ”י הזהר הק’ וכתבי האר”י ז”ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצוה) אבל הפי’ השני והשלישי (שיהי’ בבגדים ושיהי’ במהירות) אדרבא יש בזה אסור עפ”י הקבלה ע”ש ועכ”פ גם לדעת השו”ע אינו אלא כשהוא בהסכמתה המלאה של האשה כנ”ל.

How & when do we include
הלכות צניעות
in our classes?

וסתות/עונות

Excerpt from Ba’al Ha-bayit–Centered Halakhic Consultation by YH Shayna Goldberg & Rabbi Dr. Judah Goldberg, published in The Orthodox Forum’s The Next Generation of Modern Orthodoxy, page 59.

Over my years of working as a yo‘etzet halakhah, i have encountered women who are forthright in expressing their sentiments that “there was just too much to do.” i have heard this attitude not only in Modern Orthodox circles but also among observant Jews of all backgrounds. I remember one woman in particular, who identified with a so-called yeshivishe outlook, who told me that she and her husband had calculated that in exchange for keeping every detail and stringency of the harḥakot (the obligation to maintain a certain degree of distance while a woman is a niddah), they were not going to also observe the veset days (the days during which a couple must abstain from relations in anticipation of menstruation). When I informed this woman that many of the harḥakot are no more than customs while abstaining from relations on a veset day is possibly a biblically mandated law,  she was shocked and embarrassed. She felt betrayed that in her pre-marriage classes, the harḥakot had been overly emphasized while the veset days were not taught in a way that conveyed their seriousness.

ויקרא טו:לא

 וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם

תלמוד בבלי מסכת נדה דף סג עמוד ב

…תניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א”ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה

What similarities and differences are there between וסת קבוע and וסת שאינו קבוע in terms of creating them, undoing them and observing them?

דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע

כל אשה שאין לה וסת קבוע, חוששת ליום ל’ לראייתה, שהוא עונה בינונית לסתם נשים, ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ’ לכ’ או מכ”ה לכ”ה, חוששת לזמן הידוע:

כיצד קובעתו, כגון שתראה ד’ פעמים, וביניהם ג’ זמנים שווין, כגון שראתה היום, ולסוף כ’ יום פעם אחרת, ועוד לסוף עשרים יום, ועוד לסוף כ’ יום, וזה נקרא וסת ההפלגות. ולכך צריכה ד’ ראיות, שראיה ראשונה אינה מן המנין, לפי שאינה בהפלגה. ואפילו קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת, שמיד אחר שראתה פעם אחת לסוף כ’ חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ’, וכן בראיית הימים שהיא לימים ידועים לחדש, מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש, כגון כ”א או כ”ה בו, חוששת לפעם אחרת לזה היום, ואסורה לשמש כל אותה העונה. והוא הדין לשאר מיני וסת שצריכה לחוש להם כן, חוץ מוסת הדילוג, וכמו שיתבאר בסימן זה (דברי עצמו ופשוט). ולא אמרו שצריך לקובעם ג’ פעמים, אלא לענין עקירה, שכיון שקובעתו בשלושה פעמים אינו נעקר בפחות מג’ פעמים, שכל זמן שלא עקרתו ג’ פעמים צריכה לחוש לו. אבל ליאסר, אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שנייה. ומיהו אף על פי שחוששת לו, נעקר בפעם אחת, אפילו קבעתו ב’ פעמים. שאם ראתה ב’ ימים ליום ידוע, ובשלישית לא ראתה, אינה חוששת לה עוד:

עוד יש חילוק בין קבעתו ג’ פעמים ללא קבעתו ג’ פעמים, שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה, אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. ושלא קבעתו ג’ פעמים, אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה, כיון שעברה עונתה, מותרת. ועונה בינונית, שהיא לל’ יום, דינה כוסת קבוע (הרשב”א):

פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהם הוסת, בדילוג. כגון שראתה היום, וראתה שנית לסוף ל’, ושלישית לל”א, ורביעית לל”ב, קבעה וסת לדילוג של הפלגות. בין שהרחיקה דילוגה הרבה, בין שלא הרחיקה אלא יום אחד, קבעה וסת לדילוג השוה. שבכל ענין שתהא משוה ראייתה, קבעה לה וסת:

כשם שקובעת וסת בהפלגה מימים שוים ושאינם שוים, כך קובעת בימי החדש ובימי השבוע שוים ושאינם שוים. כיצד, ראתה ג’ פעמים באחד בשבת או בה’ בשבת, או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון, או בה’ בניסן ובה’ באייר ובה’ בסיון, קבעה לה וסת באחד בשבת או בה’ בו, ובאחד בחודש או בה’ בו, אף על פי שאחד מלא ואחד חסר, אין מדקדקין בכך:

אין האשה קובעת לה וסת, אפילו ראתה שלשה ראשי חדשים זה אחר זה, אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת, ביום או בלילה. ואם ראתה שלש פעמים ביום, והרביעית בלילה, או שלש פעמים בלילה והרביעית ביום, חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני, שהוא האחרון, ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה, שלא על הסדר, (ולא קבעה אחד מהן ג’ פעמים), או שתראה הראשונה ביום, וג’ האחרונות בלילה, או הראשונה בלילה והג’ אחרונות ביום, או שלש בזה ושלש בזה, חוששת לאחרונה בלבד.

וסת שאינו קבוע

וסת קבוע


אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שנייה

אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שנייה

נעקר בפעם אחת


כל זמן שלא עקרתו ג’ פעמים צריכה לחוש לו

חוששת ליום ל’ לראייתה

חוששת ליום הקבוע

אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה, כיון שעברה עונתה, מותרת.


אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה

Answer Key

More noteworthy sections to study are found in סימן קפט: סעיפים טו – כג which introduce וסת concepts that are important for Kallah Teachers to be aware of. סעיפים כז – לד present 4 women who have a status which is an exception.

שינתה ראיותיה ולא השוה אותם, כגון ששינתה פעם אחת ליום ל’ והשני לל”ב, והג’ לל”ד, נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל. ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון, חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים. והוא הדין להפסיקה מלראות שלש עונות, ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הראשון:

כיוצא בזה דין עקירת וסת ראש חודש. כיצד, היתה רגילה לראות בראש חודש, ועבר עליה ראש חודש ולא ראתה, חוששת לראש חודש עד שיעברו עליה שלשה ראשי חדשים. עברו עליה שלשה ראשי חדשים ולא ראתה, אינה חוששת להם. חזרה וראתה בראש חודש, חזר הוסת למקומו:

כל וסת שנקבע מחמת אונס, (כגון שקפצה וראתה), אפילו ראתה בו כמה פעמים, (אם לא קבעה אותן לימים) (תוספות ורשב”א ור”ח), אינו וסת, שמפני האונס ראתה. (ומכל מקום חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע) (הג”מ פרק ח’). קפצה וראתה, קפצה וראתה, קבעה לה וסת לימים, בלא קפיצות. כיצד, קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר כ’ יום קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר י”ט יום קפצה ביום השבת ולא ראתה דם, ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה, הרי נקבע אחד בשבת אחר כ’, שהרי נודע שהיום גרם לה, ולא הקפיצה, וכבר נקבע יום זה ג’ פעמים. וכן כל כיוצא בזה:

קפצה ביום ידוע, כגון בראש חודש או באחד בשבת, וראתה בו, ואירע כן בג’ ראשי חדשים או בג’ אחד בשבת, קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן. ואם אחר כך הגיע א’ בשבת ולא קפצה, או שקפצה בשני בשבת, אינה חוששת, שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של אחד בשבת:

יש קובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת, דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד, או כאדם שפותח פיו מחמת כובד, או כאדם שמוציא קול דרך הגרון, וכן אם מתעטשת דרך מטה, או חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, או שאחזוה צירי הקדחת, או שראשה ואיבריה כבדים עליה, בכל אחד מאלו אם יארע לה שלשה פעמים, וראתה, קבעה לה וסת, שבכל פעם שהיא חוששת מהם, אסורה לשמש. ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחד אין הוסת נקבע, אלא כשעושה כן הרבה פעמים זה אחר זה. ואם אירע לה שלשה פעמים, שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים, הרי זה וסת. וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע, אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה, הוא וסת. ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע, כגון מראש חודש לראש חודש או מכ’ יום לכ’ יום, קבעה לה לזמן ולמיחוש הוסת, ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד, ואם הגיע העת ולא בא המיחוש, או שבא המיחוש בלא עתו אינה חוששת.

הגה: ודוקא שקבעה לה וסת לשניהם ביחד, אבל מתחלה חוששת לכל אחד בפני עצמו, כי אינה יודעת איזהו מהן תקבע, וכמו שנתבאר לעיל גבי וסת הדילוג וימים, או מהפלגה וימים, וכן יתבאר בסמוך:

פיהקה בראש חודש וראתה, וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש, חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק. שכל וסת בין של ימים בין של הגוף חוששת לו בפעם אחת, ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע. ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה, אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לראש חודש, שמא תקבע לראש חודש:

וכן הדין בימים. אם פיהקה היום, ופיהקה לסוף ל’, אם תפהק אפילו שלא ביום שלשים חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק גרידא. פיהקה בתוך שלשים ולא ראתה, אין צריך לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף שלשים, וכן צריכה לחוש ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו, שמא תקבע וסת לימים:

כל אלו הוסתות שנקבעים על ידי מקרה אין אחד קובע עם חבירו, אלא כל שפיהקה שלש פעמים וראתה, קבעה וסת. אבל אם פיהקה פעם אחד ונתעטשה שתי פעמים, אין מצטרפים.

הגה: אכלה שום וראתה, אכלה בצל וראתה, אכלה פלפלין וראתה, יש אומרים שקבעה לה וסת לראיה על ידי כל אכילת דברים חמים (הרא”ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות). ויש אומרים שכל זה שתראה על ידי מאכל דינו כמו שתראה על ידי קפיצה ושאר מעשה שהיא עושה, שמקרי ראיה על ידי אונס ואינה קובעת וסת אלא עם הימים (בית יוסף לדעת הרשב”א). ויש אומרים שדינו כוסת שתראה על ידי מקרה שבגופה וקובעת אותו אפילו בלא ימים שוים (בית יוסף בשם תוספות):

וכולם, אין חוששין להם אלא לשעתן, כיצד, היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד, אסורה כל זמן המשכת הוסת. היתה רגילה לראות בסופו, אינה אסורה אלא בסופו. במה דברים אמורים, בזמן שכל הראיה מובלעת בתוך הוסת, אבל אם אין כל הראייה מובלעת בתוך הוסת, אלא נמשכת גם אחר הוסת, אסורה מתחלת הוסת עד סוף עונה אחת:

אם אחד מאלו בא לזמן ידוע, אז ודאי אסורה כל עונת הוסת, כמו וסת ימים גרידא:

כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת, כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת. כיצד, היתה מפהקת פעם אחת, וראתה, כשתפהק פעם אחרת, חוששת לו, וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחת, שאפילו ראתה שני פעמים ליום ידוע אם הגיע זמן שלישי ולא ראתה, נעקר לגמרי, כן הוא וסת הגוף. וכשם שוסת הימים הקבוע בג’ פעמים צריך עקירה ג’ פעמים ובדיקה, כן הוא וסת הקבוע בגוף. ומאימתי עקירתו, משיקרה מקרה, ולא תראה. היה המקרה לזמן ידוע, אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה שלש פעמים בזמנו, ולא ראתה, אבל במקרה לבדו, או זמן לבדו שלא ראתה בהם, אינו נעקר:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים אפילו הביאה שתי שערות, וכן אפילו הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות, היא קובעת וסת כשאר נשים בשלש ראיות בשאר הוסתות, ובארבעה בוסת ההפלגות, אלא שיש הפרש בינה לגדולה שאף על פי שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת, אם פסקה ג’ עונות בינוניות שהם צ’ יום ולא ראתה, אינה חוששת לוסת הראשון כלל, וחזרה לקדמותה. ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה (פירוש נהוגה) לראות בהן, אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג’ פעמים, לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה. ראתה ג’ ראיות בג’ עונות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה, נתגלה שדילוג הראשון אינו סילוק דמים, אלא שינוי וסת. לפיכך, ראייה ראשונה שממנה התחילה (לדלג) מצטרפת לג’ ראיות אחרונות, ונמצאו ד’ ראיות וג’ הפלגות ביניהם מצ’ לצ’. אבל אם פיחתה או הותירה, שלא היו הראיות מכוונות, אז אי אפשר לראשונות להצטרף, ועד שתראה ד’ ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות:

וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה, ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון.

(וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינו קבוע) (בית יוסף בשם הרשב”א):

איזו היא זקנה, כל (שזקנה כל כך שראויה) (טור) שקורין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת:

חזרה וראתה, דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות:

חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן, חזרה לקביעותה הראשון. אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה, אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה, אם בשאר הוסתות, אפילו בפעם אחת חוזרת לקדמותה, שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמיה היה אלא מקרה. ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות:

פעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת. כיצד, ראתה שלש פעמים בראש חודש, ורביעית בב’ לחודש ובראש חודש וכן בחמישית ובששית, הרי קבעה שתי וסתות:

מעוברת, לאחר שלשה חדשים לעיבורה ומניקה כל כ”ד חודש אחר לידת הולד, אינה קובעת וסת. אפילו מת הולד או גמלתו, דמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ”ד חודש. ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע:

מעוברת, משהוכר עוברה, ומניקה, כל כ”ד חדש, אינה חוששת לוסת הראשון. אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה, אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעלה. ואפילו שופעות ורואו’ דם באותן עונו’ שהן למודות לראות בהן, אינו אלא במקרה. עברו ימי העיבור וההנקה, חוזרות לחוש לוסתן הראשון. כיצד, היה לה וסת לימים, אם למודה לראשי חדשים, חוששת לראש חודש ראשון שהיא פוגעת בו. וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע, אבל אם היה וסתה וסת ההפלגות, אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות. חזרה לראות אפילו פעם א’ חוששת יום ההפלגה שהיתה למודה להפליג:

Important rule of veset calculation outlined in the final סעיף of קפט:
determined by FLOW

(or internal evidence, more on that next class).

אין בכתמים משום וסת. כיצד, מצאה כתם בר”ח, אפילו שלש פעמים, לא קבעתו ולא עוקרתו…חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם מטמאים עד בכל שהן, והרי הן כראייות לכל דבר.

הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה.

הגה: ואפילו בתשמיש שרי. (טור בשם י”א וב”י בשם רש”י וראב”ד ורשב”א ור’ ירוחם). ומ”מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תע”ב (ב”י בשם סמ”ג). וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש. ואם הולך לדבר מצוה א”צ לפקוד אשתו. (המ”מ פ”ד דא”ב ובהגהות ש”ד). וי”א אם אדם רוצה לילך לדרך, ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת, צריך להמתין. (נ”י פרק הבא על יבמתו).

וכך דברי כל הפוסקים ולאפוקי מה שנמצא כתוב על שם אור זרוע (ח”א סי’ שנח) פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ”ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום והלילה שלפניו וכן להיפך עד כאן.

Does the use of contraceptives change the laws of וסתות?

The Laws and Concepts of Niddah
(Riets Practical Halakhah)
by Rabbi Zvi Sobolofsky

Lesson Topics
QuizzesStatus